שיתוף בנכס שטרם שימש את הצדדים למגורים וחרף רישומו ע"ש אחד הצדדים בלבד

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט נ' פלקס) מיום 17.04.12 בתמ"ש 4120/10 במסגרתו נתקבלה תביעת המשיב להצהיר כי מחצית הזכויות בנכס המקרקעין שברח' מסוים בירושלים, הידוע כגוש ****** חלקה * (להלן: "הבית") שייכות למשיב, על אף שהוא רשום על שם המערערת. בית המשפט גם חייב את המערערת בהוצאות המשיב בסך של 25,000 ש"ח.

הרקע לערעור ופסק דינו של בית משפט קמא

1.         הצדדים נישאו בשנת 1986 והם חיו ביחד עד שנפרדו בשלהי שנת 2009. מנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים. תחילה התגוררו הצדדים בישראל עד שנת 1990, אז הם עברו להתגורר בבלגיה מולדתה של המערערת שהינה אזרחית בלגית גם כיום. עם מעברם לבלגיה השתלב המשיב בעסקי משפחתה של המערערת הסוחרת ביהלומים. בשנת 1999 שבו בני הזוג לישראל והתגוררו בדירה שנבנתה על קרקע ברח' ה' בירושלים שרכשו עובר לנסיעתם לבלגיה במימון הורי המערערת. גם דירה זו נרשמה על שם המערערת בלבד. בשנת 2006 נמכרה הדירה שברח' ה' והצדדים עברו להתגורר  בדירה השייכת להורי המערערת ולאחר מכן בדירה שכורה ברח' ר' עד לעזיבתה של המערערת את הדירה. המשיב והילדים המשיכו להתגורר בדירה השכורה. הבית נרכש בשנת 2004 תמורת 1,100,000 דולר כשסכום נוסף בסך של 170,00 דולר שולם לדיירת שהתגוררה אז בבית בדמי מפתח תמרות עזיבתה את הבית.

2.         טענת המשיב הייתה כי הבית נרכש ממקורותיהם המשותפים של הצדדים לשם מגוריהם המשותפים ועל כן הוא שייך לשניהם בחלקים שווים. מנגד טענה המערערת שהרכישה מומנה אך מכספה שלה ומטעם זה הוא גם נרשם על שמה בלבד. לדבריה גם, הבית לא נרכש לצרכי מגורים. 

3.         בית משפט קמא דחה את טענות המערערת בדבר מטרת רכישת הבית וקבע כי הוכח ללא כל ספק שהבית נרכש מתוך כוונה ברורה שישמש למגורי הצדדים ובני ביתם. הראייה העיקרית לכך היה מכתב שכתבה המערערת אודות שיפוץ הבית לאדריכל, מכתב בו הכתירה את הבית כ"בית חלומותינו" ובו פרטה את רצונותיה בשיפוצו באופן שיתאים לצרכים השונים של בני משפחתה. עם זאת, לא הייתה מחלוקת כי בפועל הצדדים לא התגוררו בבית בכל תקופת נישואיהם. 

4.         בית משפט קמא ציין כי הדין הוא כאשר מדובר בדירת מגורים הנטל להוכיח כוונת שיתוף הוא נטל קל ולמעשה די בהתקיימות התנאים המקימים את חזקת השיתוף בכדי להביא להצהרה על בעלות משותפת גם מבלי הוכחת כוונת שיתוף ספציפית. דין זה נכון גם כאשר מדובר בנכס שנרכש על ידי בני הזוג לצורך מגוריהם אך בפועל הם לא הספיקו להתגורר בו מפאת המשבר בחיי נישואיהם. בהמשך לכך קבע בית המשפט כי במקרה זה בו אין מחלוקת על קיום חיים משותפים תחת קורת גג אחת המקימים את חזקת השיתוף, יש לקבוע שיתוף גם בדירת המגורים. בית המשפט הוסיף כי במקרה זה אף עלה בידי המשיב להוכיח כוונת  שיתוף ספציפית בבית. בית המשפט ציין כי אין לראות ברישום הזכויות בבית אך על שם המערערת ראיה מכרעת לכך שאכן הבית בבעלותה הבלעדית, וכי הסברו של המשיב שרישום הדירה על שם המערערת נעשה משיקולי מס ובשל היות המערערת אזרחית זרה הינו סביר והוא אף עולה בקנה אחד עם החלטת המערערת חרף ישיבתה הארוכה בישראל שלא לקבל אזרחות ישראלית, להשתמש ברכב בעל מספר רישוי זר ולנהל חשבון בנק המיועד לתושבי חוץ.

5.         בית המשפט גם קבע כי הוכח לפניו שמקורות המימון לרכישת הבית ושיפוצו באו מחשבון הבנק של חברה הרשומה בפנמה בשם "R. " שבאותה שעה בעלת מניותיה הייתה נאמנות בשם "......................" (להלן: "נאמנות ב'- ל'). בהתאם לתנאי נאמנות ב'-ל' נהני הנאמנות הם משפחת ר. ב., אשר יחידיה הם המערערת, המשיב, יוצאי חלציהם ובני זוגם של יוצאי חלציהם, ולא היה בתנאי הנאמנות הבחנה באשר לשיעור החלוקה או ההנאה בין הצדדים לבין עצמם. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט, כי על אף ששאלת מקורם של הכספים שהועברו לזכות נאמנות ב'-ל' נותרה ללא מענה מוכח, די בכך שסכומי כסף ששימשו לשם רכישת הבית מקורם בנאמנות בה שני הצדדים נהנים, בכדי להעביר את נטל הראיה אל שכמה של המערערת להוכיח כי זכותם של הצדדים בכספי הנאמנות לא הייתה שווה, נטל שלא הורם על ידה.

6.         בית המשפט הוסיף כי מחומר הראיות עלה גם, כי הורי המערערת ביקשו לצרפה לעסקי המשפחה המרובים אך שניים מאחיה התנגדו לכך אך הם הסכימו כי תחת זאת המשיב יצורף לעסקי המשפחה, ובהמשך להסכמה זו, עובד המשיב בעסקי המשפחה עד היום. המשיב משמש, אפוא, כעין נציג המערערת בעסק המשפחתי ועל ידי כך צומחת לה תועלת כלכלית מעסקי משפחתה. עובדות אלו מלמדות על תרומתו של המשיב ממרצו ומכישוריו להשאת התועלת הכלכלית לתא המשפחתי ומקיומו של מאמץ משותף בין הצדדים.

7.         בית המשפט דחה את הטענה כי תמורת הדירה הגיעה מחשבון נאמנות אותו הקימה עבורה סבתה המנוחה, חשבון אליו הופקדו גם סכומי כסף שהעניקו לה הוריה (להלן: "נאמנות הסבתא"), וכן את הטענה כי המשיב לא היה זכאי לקבלת כספים מחשבון נאמנות זה בשל כך שאחד מתנאי הנאמנות היו קיום נישואין מאושרים בין הצדדים. בית המשפט ציין בהקשר זה כי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהצדדים גידלו שלושה ילדים והם תכננו לבנות יחד את "בית חלומותיהם" כהגדרת המערערת במכתבה הנזכר.

8.         בית המשפט הוסיף כי גם לא עלה בידי הצדדים להוכיח את טענותיהם באשר לסכומי הכסף ששימשו לשיפוץ הבית, פינוי הדייר המוגן ממנו וכיוצ"ב. הטענה כי חלק מהסכום ששימש למטרות אלו התקבל מתמורת מכר הדירה ברח' ה' אין בה כדי להועיל, שכן גם לגבי הבעלות בדירה זו היו הצדדים חלוקים. בין כך ובין כך, אין בשאלת מקור כספי השיפוץ ופינוי הדייר המוגן כדי להשפיע על תוצאת ההליך, מקום בו הוכחה כאמור כוונת שיתוף ספציפית בבית.

9.         על כל אלו הצביע בית המשפט בפסק דינו על סתירות בגרסת המערערת אשר תחילה טענה כי מקור סכומי הכסף ששולמו למוכרי הבית היה חשבון נאמנות הסבתא ומאידך טענה כי הבית נרכש מחשבון הנאמנות שהוחזק על ידי "R." ואשר מניותיה מוחזקות כנטען על ידי הנאמן עבורה. גרסה נוספת הועלתה על ידי המערערת בתצהיר העדות הראשית שלה בו טענה כי הבית נרכש תמורת סך של 1,100,000 דולר ארה"ב אותו היא נטלה כהלוואה מנאמנות ב'-ל'. גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסאותיה הקודמות ואף לא עם התמורה הנקובה בהסכם המכר בסך של 750,000 דולר ארה"ב. גרסה נוספת עלתה בסיכומי  המערערת אשר טענה כי המשיב כלל לא יצר את נאמנות ב'-ל'. בית המשפט גם דחה גרסה נוספת של המערערת שהועלתה על ידה לראשונה במסגרת הסיכומים ולפיה רישום הבית על שמה מלמד כי המשיב העביר לה את חלקו במתנה.

טענות הצדדים בערעור

10.       לטענת המערערת לא היה מקום לאפשר את הדיון בעניין הבית ולהורות על סעד הצהרתי בנפרד מתביעה כללית לאיזון משאבים, שכן התוצאה מכך היא הקניית זכויות בנכסי בן הזוג השני בטרם קמה הזכות לאיזון משאבים במועדים הקבועים בסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). היא אמנם הסכימה כי ניתן להוכיח כוונה לשיתוף בנכס מסוים גם כשחל חוק יחסי ממון, אך לדעתה ספק אם הלכה זו מתאימה לאחר תיקון מס' 4 לחוק, וספק אם היא מתאימה לנסיבות מקרה זה. עוד היא הסכימה כי ניתן בנסיבות מסוימות להפחית מנטל הראיה המוטל על הטוען לשיתוף בנכס מסוים, אך במקרה זה בית המשפט טעה שעה שקבע כי יש להקל במידת ההוכחה הנדרשת להוכחת כוונת שיתוף, שכן במקרה זה הצדדים לא התגוררו בדירה והיא אף לא הייתה הנכס העיקרי היחיד שלהם. גם לא היה מקום להפוך את הנטל ולהטילו על המערערת מקום בו היא הצד החלש מבין שני בני הזוג. המערערת הוסיפה כי המשיב לא הוכיח את סיבת רישום הבית על שם המערערת בלבד וכי לא היה מקום לקבוע כי טענתו של המשיב שהדבר נעשה משיקולי מס היא סבירה, מקום בו המשיב לא הצביע על יתרונות מס שיצמחו לו בשל רישום זה. מה גם שלפי טענת המשיב בעניין זה מדובר היה בהסכם למראית עין שנועד להעלים מס, וככזה הוא בטל לפי הדין. באשר לקביעה כי העובדה שהכספים לרכישת הדירה יצאו מחשבון נאמנות "R." יש בה כדי להצביע על רכישה מכספים משותפים, נטען כי בניגוד לפסיקת בית משפט קמא, הרי שאין דין חשבון נאמנות כדין חשבון בנק משותף, ויש לבחון את מהות חשבון הנאמנות לפי תנאי הנאמנות עצמה ולא על סמך חזקות מהדין הכללי. מה גם שהכספים שהוכנסו לחשבון הנאמנות היו שייכים למערערת בלבד והעברתם דרך חשבון הנאמנות הינה אקראית ואין בה כדי לפגוע בזכויותיה בכספים. גם לא היה מקום לקביעה כי אין בעובדה שחלק מהתמורה לרכישת הדירה הגיעה מהדירה ברח' המצור כדי ללמד דבר אך בשל טענת המשיב כי גם בדירה זו מחצית הזכויות שייכות לו, שעה שטענה זו לא נתמכה בראייה כלשהי ואין מחלוקת כי דירה זו רשומה על שם המערערת. המערערת ציינה כי בית המשפט קבע שלא עלה בידי המשיב להוכיח את מקור הכספים ששימשו לרכישת הבית ובנסיבות אלו לא היה מקום לסטות מהרישום לפיו הדירה שייכת אך לה. גם תרומת מאמצי המשיב לתא המשפחתי אין בה כדי לשנות ממסקנה זו. המערערת גם השיגה על קביעת בית המשפט בדבר גרסאותיה הסותרות. לדבריה, היא הייתה עקבית בגרסתה שהכספים ששימשו לרכישת הבית היו שייכים לה והשינויים בגרסתה נגעו אך ורק למבוך הסתום של העברות הכספים, הנכסים והנאמנויות שנעשו על ידי המשיב אך לא לעיקר הטענה. השינויים גם נבעו מכך שהמסמכים הרלוונטיים לא היו ברשותה. טענתה כי בכל מקרה יש לראות ברישום הבית על שמה כמתנה שניתנה לה אינה שינוי גרסה עובדתית אלא טענה משפטית.

11.       מנגד טען המשיב כי אין מקום להתערב בפסק דינו המנומק והמפורט של בית משפט קמא. מה גם שרוב רובו של הערעור מכוון כנגד הקביעות העובדתיות שבפסק הדין שאין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. בית המשפט קבע כממצא עובדתי שהמשיב הוכיח שהבית נרכש באמצעות כספים משותפים ואף העדיף את גרסתו על פני גרסאותיה הסותרות של המערערת, ואין מקום להתערבות בקביעה זו. באשר לטענות המשפטיות טען המשיב כי על אף שעל הצדדים חל חוק יחסי ממון המחיל עליהם הסדר איזון משאבים, בהתאם להלכה הפסוקה אין מניעה מלהוכיח גם במקרה שכזה כי נכס מסוים הוא משותף על יסוד הדין הכללי. את טענת המערערת בעניין זה יש לדחות ולו בשל אי העלאת טענה זו כטענת סף בתחילת ההליך. הוא ציין כי הסיבה לאי הגשת תביעה לאיזון משאבים כולל נעוצה בעובדה כי על נכסי בני הזוג המצויים בנאמנות בחו"ל ישנה תניית שיפוט הקובעת את מקום השיפוט מחוץ לישראל. המשיב הוסיף כי הפסיקה גם הולכת ומקלה בעניין הרף הנדרש להוכחה כאשר התביעה הינה מכוח שיתוף ספציפי ואף נראית מגמה להשוות את דין השיתוף הספציפי לשיתוף הנורמטיבי שבחזקת השיתוף הקובעת רף נמוך להוכחת שיתוף בדירת מגורים. מה גם שבית המשפט לא הפך את נטל ההוכחה אלא קבע פוזיטיבית כי מימון רכישת הבית נעשה מכספי הנאמנות אשר בה שני הצדדים נהנים ואין בתנאי הנאמנות הבחנה באשר לשיעור החלוקה או ההנאה בין הצדדים לבין עצמם. לדבריו, בצדק לא ראה בית המשפט מקום להבחנה בין חשבון בנק משותף לנאמנות משותפת, וגם לו היה מקום להבחנה זו, במקרה זה הכספים הגיעו לנאמנות מחשבונות משותפים. המערערת גם הודתה לטענת המשיב כי סך של 350,000 דולר למימון רכישת הבית הגיע מחשבון בנק משותף בבנק גולדמן זקס בשוויץ. המשיב הוסיף כי המערערת טוענת עכשיו טענה חדשה לפיה חלק ממימון רכישת הבית הינו מתמורת מכירת הבית ברח' ה', וזאת שעה שהבית נרכש בשנת 2004 והבית ברח' ה' נמכר אך בשנת 2006.

דיון והכרעה 

12.       ככלל, צודק ב"כ המשיב כי אין מקום להתערבותה של ערכאה זו בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. ההלכה בעניין זה ברורה מקדמת דנא ולפיה התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים הנשענים על חומר הראיות והערכת מהימנות עדים היא מצומצמת ביותר ותעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה. כמו למשל, קיומם של פגמים או טעויות מהותיים בהחלטה היורדים לשורש הדברים, או כאשר הממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אינם מעוגנים בחומר הראיות או שנקבעו תוך התעלמות מראיות שהוצגו ואינם עומדים במבחנים של הגיון ושכל ישר (ע"א 2989/05 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 43). מטעם זה אין מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא כי הבית נרכש מתוך כוונה שהוא ישמש את בני הזוג למגורים, ובמסקנותיו באשר למקורות הכספיים ששימשו לרכישת הדירה, היינו מתוך כספי נאמנות ב'-ל' ולא מתוך נאמנות הסבתא. בית המשפט גם העדיף את גרסת המשיב על פני גרסת המערערת בה מצא גרסאות עובדתיות סותרות, כשחלקן הועלו על ידה לראשונה רק במסגרת הסיכומים, ובית משפט זה אינו מתערב דרך כלל בממצאי מהימנות והערכת עדויות של הערכאה הראשונה (ע"א 5118/92 אלטריפי נ' סלאיימה, פ"ד נ(5) 407; ע"פ 4906/09 אלנברי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים, 24.01.10). מה גם שההסבר שניתן לסתירות אלו על ידי ב"כ המערערת בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון אינו מניח את הדעת. העובדה שכל הגרסאות מכוונות למסקנה אחת והיא שהכספים ששימשו לרכישת הדירה במערערת בלבד, אינה מאיינת את הבעייתיות העולה ממתן גרסאות שונות וסותרות באשר למקור הכספים. גם העדר מסמכים אינו מצדיק מתן גרסאות עובדתיות שונות וסותרות.   

13.       יש גם לדחות את טענת המערערת כי לא ניתן היה לדון בתביעת המשיב אודות זכויותיו בבית בנפרד ולא כחלק תביעה כללית לאיזון משאבים. בדין קבע בית המשפט כי ההלכה היא שגם לאחר חקיקת חוק יחסי ממון ודחיית אפשרות החלתה של חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים הקבוע בו, עדיין ניתנת אפשרות לצד להוכיח כוונת שיתוף בנכס מסוים על יסוד הדין הכללי, להבדיל מחזקת השיתוף הכללית (בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית, 7.01.10). הדברים נכונים במיוחד לגבי נכס המשמש דירת מגורים של בני הזוג (ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, 11.08.11).

14.       השאלה היא אפוא, האם עלה בידי המשיב בנסיבות מקרה זה להוכיח כוונת שיתוף בבית חרף רישומו על שם המערערת לבדה. בית משפט קמא ענה על שאלה זו בחיוב כשהוא מסמיך את מסקנתו על שני אדנים. האחד, העובדה כי הבית היה אמור לשמש את בני הזוג למגוריהם, עובדה, שיש בה לטעמו של בית משפט קמא לקבוע רף נמוך להוכחת השיתוף, ואף להביא לקביעה כי די בשנות החיים המשותפים של בני הזוג כדי להקים חזקת שיתוף. השני, קביעתו כי הכסף ששימש לרכישת הבית הגיע מחשבון נאמנות ב'-ל' אשר בני הזוג היו בו נהנים משותפים וקביעת בית המשפט כי דינו של חשבון נאמנות שיש לו נהנים משותפים זהה לחשבון בנק משותף בכל הנוגע להעברת נטל הראייה אל הטוען כי זכותם של הצדדים בכספי הנאמנות לא הייתה שווה. 

15.       באשר לקביעתו הראשונה של בית משפט קמא כי די בעובדה שבני הזוג רכשו את הבית במטרה לקבוע בו את מגורי משפחתם. אכן, דירת המגורים של בני הזוג הוגדרה בפסיקה כ"גולת הכותרת של חזקת השיתוף" (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690) או כ"נכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד" (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175; בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665). זאת, גם במקרים בהם דירת המגורים הובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג (ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596; בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית, 14.06.06). ואולם, ההלכה היא כי בכל הנוגע לזוגות שהלכת השיתוף אינה חלה עליהם, עצם קיומם של חיי נישואין, גם ממושכים, אין בהם די כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי (רע"א 8672/00 בעניין אבו רומי; ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון, 3.02.09; ע"א 7750/10 בעניין בן גיאת; בע"ם 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, 26.12.12). מסקנה זו נכונה מקל וחומר לדירה שטרם שימשה את הצדדים למגוריהם אף שהיא נרכשה לשם מטרה זו.